לאחרונה, העלו באתר של הליגה בחירה לא רשמית לחמישיות העשור. זה יצר דיון מעניין בכל מיני מקומות ושווה להביא אותו גם לכאן, לקהילת ה-NBA הנפלאה שלנו. אשמח לשמוע את דעתכם על חמישיות העשור שלי:

חמישייה ראשונה: סטפן קרי, ג'יימס הארדן, קוואי לנארד, קווין דוראנט, לברון ג'יימס

בחרתי בפורמט שבחרו בו בטור באתר הליגה, של שני גארדים ו-3 פורוורדים, כדי להקל על הדיון. אני לא חושב שמישהו יבחר חמישייה אחרת: קרי, לנארד, דוראנט ולברון מחזיקים 7 תארי אמ.וי.פי גמר ו-5 תארי אם.וי.פי בעשור הזה כשארבעתם היו השחקנים המרכזיים באלופות ושינו, במיוחד קרי וג'יימס, את משחק הכדורסל. אין גארד שהיה יותר טוב מהארדן שנבחר 5 פעמים לחמישיית הליגה הראשונה, היה אם.וי.פי פעם אחת ופעמיים מלך הסלים. הדומיננטיות שלו לכל אורך העשור, מהתפקיד כשחקן שישי באוקלהומה עד ל-37 נקודות למשחק ביוסטון, הרוויחה לו מקום.

חמישייה שנייה: ראסל ווסטברוק, דווין וויד, פול ג'ורג', דירק נוביצקי, דריימונד גרין

הגענו לחלק המעניין של הדיון, לכן אפרט על כל אחד בנפרד. נתחיל מווסטברוק. התדמית הרעה בשנים האחרונות פוגעת בו, אבל 3 שנים רצוף עם ממוצע טריפל-דאבל זה נתון מרשים, במיוחד כשזה נעשה רק פעם אחת לפניו. השנים עם דוראנט מחזקות את הקייס שלו עם ארבעה גמרי מערב וגמר אן.בי.איי כללי. הוא היה אחד השחקנים הטובים בליגה לאורך כמעט כל העשור והיה מרחק כמה פציעות מלהיות הרכז הפותח של שושלת לאורך שנים. זה מעניק לו יתרון יחסי על ג'ון וול, כריס פול, קיירי אירווינג והשאר.

וויד בחירה מובנת יותר. היה השחקן השני בטיבו בקבוצה שלקחה 2 אליפויות ברציפות והגיעה לשני גמרים, נוסף על עונה מרשימה ב-2009/10 והובלת קבוצה פצועה למקום השלישי במזרח ולסיבוב השני בלי לברון. הוא היה השחקן השני הכי טוב בקבוצה השנייה הכי טובה בעשור הזה, מה שמצדיק מקום. ג'ורג' הוביל קבוצה די בינונית כמעט עד הסוף באינדיאנה של 2013 ו-2014. כל הקבוצה של אינדי, מלבד ג'ורג' היל ואולי איאן מהנימי, נפלטה מהליגה ועברו רק 5 שנים. הוא לא מקבל מספיק קרדיט על זה, נוסף על השנה המצויינת שלו העונה והחזרה המרשימה מהפציעה.

הקו קדמי שווה דיון משל עצמו. דריימונד גרין אחראי להצלחה של הווריורס כשושלת לא פחות מסטפן קרי. חכמת המשחק החריגה שהפכה אותו לפוינט סנטר שמוסר 7 אסיסטים למשחק לאורך שנים, נוסף על היכולת שלו להחליף והרכב המוות של הווריורס שהפך את הגנת החילופים לכל כך מוצלחת, שווים מקום בחמישיית עשור. לפני הפריצה של הווריורס, הסנטרים המובילים בליגה היו אל ג'פרסון, רוי היברט ודוויט הווארד שהיום נעלמו מהליגה. מורשת גרין.

העשור של נוביצקי לא היה גדול במיוחד. בחירה לחמישיית הליגה השלישית, ארבע בחירות לאול-סטאר (ואחת של כבוד) וחמש הדחות בסיבוב הראשון. הכל משתנה כשמכניסים למשוואה את האליפות ב-2011. קבוצה די בינונית (השחקן השני הכי טוב שלה היה ג'ייסון טרי, חלש יותר משחקן שני של רוב האלופות בהיסטוריה) הצליחה לעשות סוויפ על האלופה, להדיח אוקלהומה סיטי יותר מוכשרת ממנה ולנצח את מיאמי של לברון ו-וויד בגמר. ריצת פלייאוף אגדית (חיים כתב עליה אתמול) שמצדיקה מקום בחמישייה הזאת לבדה. בשביל זה אנחנו רואים כדורסל.

חמישייה שלישית: כריס פול, קובי בראיינט, יאניס אנטדקומפו, בלייק גריפין, מארק גאסול

פול אחד מהגארדים הגדולים ביותר של העשור. נבחר שש פעמים ברציפות לחמישיית ההגנה הראשונה, לצד שלוש עונות רצופות של 19 נקודות ו-10 אסיסטים (כשהוא לא רחוק מכך גם בעונות הקודמות), נוסף לעונה המוצלחת אשתקד ביוסטון. אנדרייטד בשני צדדי המגרש ומנצח גדול שהרוויח בזכות את מקומו כאן.

המקום של קובי גם די בעייתי. הלייקרס שלו הודחו בסוויפ בסיבוב השני, נפלו בעונה של סטיב נאש ודוויט הווארד (למרות ששיחקו בלעדיו בפלייאוף, איתו זה יכל להראות אחרת) ומלבד העונה של 2012 לא היו קרובים בכלל לפלייאוף כשקובי מחטיא בכמויות מסחריות בשנתיים האחרונות. הוא הביא אליפות בשנה הפותחת של העשור, 2009/10, כשחקן המרכזי, וזה שווה מקום כאן. נוסף על כך, 4 בחירות לחמישיית הליגה הראשונה, 2 לחמישיית ההגנה הראשונה ואחת לשנייה מראות שהוא כן היה גורם משמעותי בתחילת העשור.

יאניס נכנס בזכות האמ.וי.פי שלו. הוא נתן עונה מרשימה לא פחות מזאת של דריק רוז בשיקגו, כשבניגוד לרוז הוא נבחר ב-2 עונות אחרות לחמישיית הליגה השנייה, נוסף לאמ.וי.פי. סביר שהגריק פריק יצדיק את הבחירה בשנה הבאה פעם נוספת, אבל הדומיננטיות שלו השנה והעונות הנהדרות בשנים הקודמות הביאו אותו עד הלום. התלבטתי בינו לבין אל הורפורד ולמרקוס אולדריג'.

גריפין נכנס תודות ללוב סיטי היחסית מוצלחת. התלבטתי בינו לבין כרמלו אנטוני, אבל ההצלחה בפלייאוף והשנים האחרונות של כל אחד מהם הפכו את גריפין לשחקן שמקבל מקום בחמישייה השנייה. סט כישורים מוצלח מלבד האתלטיות האדירה ו-5 עונות של 50 ניצחונות, לעומת אחת של מלו בניקס, הכניסו אותו.

גאסול, אחרון חביב, מעניין בגלל כמה סיבות. קודם כל, הוא הנציג של ממפיס שהייתה כוח במערב לאורך רוב העשור עם כדורסל פיזי, הגיעה פעם אחת לגמר המערב, הדיחה את סן אנטוניו מהמקום השמיני והובילה 1:2 על הווריורס. הוא מסמל את שינוי הצורה של הסנטר מהשחקן שחפר בצבע של הגריזליס לתפקיד החשוב שלו העונה בטורונטו כמרווח מגרש (כמעט חצי מהזריקות שלו בפלייאוף היו שלשות) ומוסר שמשתק את הסנטר של היריבה. אפשר לראות בגאסול מעין סמל לשינוי התפקיד של הסנטר המסורתי בעשור הזה ולמהפכה שהענף עבר, אבל על זה נרחיב במאמר אחר.